מהפך כזה לא זכור לי בכל שנותיי כצופה NBA.

הפיניקס סאנס, שם נרדף בעונות האחרונות לנרפות, בלאגן, חוסר תחרותיות, חוסר שיטה, ובוקר אחד עם ארבעה ניצבים – הפכה לפייטרית אמיתית, קבוצה מחוברת ומאורגנת, ואגוז קשה לכל קבוצה בליגה.

מבדיחה מתמשכת (על חשבונו של גיא), וסכנה לנזק בלתי-הפיך לרשתית (משרד הבריאות האמריקאי שחרר אזהרת צפייה לציבור – איסור צפייה רצופה מעל 5 דקות בעונה שעברה, כולל פרסומות) – לתאווה לעיניים, לבייבי של הופס ולבאנקר של הלילה לצפייה.

מבחינתי, לפחות, המהפך הזה עבר לחלוטין מתחת לרדאר (תזכורת לתחזית האימים שלי לפיניקס אפשר למצוא כאן).
כבר התרגלתי לעליבות המתמשכת בפיניקס, ולקחתי אותה כמובן מאליו.
את ההפתעות המרעננות של העונה חזיתי בסקרמנטו, דאלאס, הפליקנס (הממתק הגדול, שעדיין לא ראיתי מספיק ועל הנייר לא מממש את ההבטחה), ומיאמי לאחר שצפיתי בהם בקדם העונה (שמממשת בגדול).

למרות שהגיעו שחקנים שאהבתי והערכתי, חשבתי שפיניקס תמשיך להתבסס על אייטון ובוקר – שני שחקנים שבעיניי הם טובים לסטטיסטיקה אישית ולא לשיפור הקבוצה לניצחונות, ושמונטי וויליאמס מאמן בינוני מינוס שכבר נכשל בכמה מקומות ולא הצליח להטביע חותמו בעבר.

מעולם לא חשבתי שכמה משחקים לתוך תחילת העונה, אצפה בפיניקס סאנס כבחירת המחדל המועדפת עלי, איהנה מכל רגע ועוד אהלל אותם בפוסט.

קשה לשים את האצבע על מה שגרם למהפך הגדול בנמושה של הליגה, לא ראיתי אותם הרבה עונה שעברה או בשנים האחרונות בכלל (הסכנה לרשתית כאמור), ודברים רבים מדי השתנו שם מהעונה שעברה אבל אנסה בכל זאת.

נתחיל מהתוספות המצוינות ששיפרו אותה, ואז נגיע לשלושת השינויים הגדולים.

דריו סאריץ' – פליט פילי ומיני. שחקן שתמיד הערכתי בפילי וחששתי ממנו. קלע שלשות מצוין מעמדה 4 וטרוריסט של ממש על לוח היריבות. עדיין לא בא לידי ביטוי ב-100% אבל תורם את שלו.

טיילר ג'ונסון – הגארד שהגיע במהלך עונה שעברה ממיאמי מוסיף העונה קליעה משופרת לשלוש, עוזר בהובלת הכדור, והוא שחקן משלים סולידי.

פרנק קמינסקי – הסנטר/פאוור משארלוט מוסיף האסל, ריבאונד, ופותח את הצבע בעזרת איום הקליעה שלו משלוש. גבוה משלים איכותי ומגוון.

ריקי רוביו – ילד הפלא לשעבר, שיוטה ויתרה עליו לטובת קונלי (בצדק לדעתי אך עוד מוקדם להגיד עם היכולת הנוכחית של קונלי), יושב בול על פיניקס ומספק לה משחק מסודר, הנעת כדור, מביא שקט למשחק ההתקפה ומוצא את חבריו בדיוק במקום ובזמן עם המסירה המצוינת שלו.
מוסיף הרבה, בוודאי גם לחדר ההלבשה באישיותו הצנועה והחברותית.
לא מתעסק בשטויות על המגרש, בא ועושה את שלו בשקט ובצנעה ומחבר את הקבוצה לשלם.

מונטי וויליאמס – העוזר הנצחי שנחשב כמאמן של שחקנים לא הראה גדולות ונצורות בתקופתו הקודמת כמאמן ראשי בעבר, בנ"א.
הוא קיבל את המושכות בפיניקס, במשרה אולי בעלת סיכוי ההצלחה הנמוך בליגה בעשור האחרון, לאחר עונה אחת בלבד של המאמן הסלובני שנכשל בגדול ונבעט.
המאמן האחרון שעבר בפיניקס והצליח לגרום לקבוצה להיראות כמו משהו היה הורנסק, אי-אז לפני כמה שנים טובות.
מונטי בינתיים מפתיע בענק ואני נותן לו חלק גדול מאוד במהפך הדרמטי. כל הכבוד לו.

שני הכוכבים שנשארו מעונה שעברה:
את בוקר כבר סיווגתי כשחקן סטייל מארבורי שמה שאכפת לו זה לזרוק הרבה, לקלוע הרבה, להרוויח הרבה והשאר בטל בשישים.
מהמעט שראיתי אותו השנה, יש לו סיכוי עוד להפוך למשהו אמיתי.
הוא מראה נכונות לשחרר את הכדור ולעשות את מה שטוב לקבוצה, ולא סתם לשחק הירו בול ולשבור שיאי נקודות אישיות.
באווירה המצוינת שנבנתה שם עם כל השחקנים החדשים עוד יש סיכוי שהוא יהפוך למנהיג אמיתי ולא סתם סקורר מחונן בקבוצה גרועה.

את אייטון לא הספקתי לראות הרבה לפני שהורחק.
גיא, כרגיל, מפליא בתשבוחות מקצועיות וטוען שביינס דוחף אותו בתחום ההגנתי.
אני עדיין ספקן גדול לגביו, כמו שאמרתי פעמים רבות, ולמרות שזיהיתי אינטנסיביות משופרת אני חושב שפשוט אין לו את זה בתחום ההאסל, ההגנה והאינטנסיביות הנדרשת מסנטר.
אני יותר רואה אותו כסנטר העולה מהספסל ותורם נקודות מעמדת הסנטר נגד מחליפים.
הדיבור לפני העונה היה שהוא לא אוהב את עמדה 5 ומעדיף לשחק 4. אני חושב שהבחור (הנחמד מאוד אגב) מודע לחסרונותיו ומגבלותיו ועושה כמיטב יכולתו, רק שפשוט זה לא מספיק לקבוצה שרוצה באמת לנצח ולא רק להעמיד סטט' יפה לצד עוד L.
אמרתי שפיניקס לא תיפגע מחסרונו, ובינתיים, עם יותר דקות לביינס וקמינסקי, אני חושב שזה התברר כנכון.

ונעבור לשילוש הקדוש:

הגבון

ג'בון קרטר הגיח משומקום. מספסל ממפיס למען השם!

בחיים לא ראיתי אותו, ואני חושב שאפילו אמא שלו שכחה מקיומו בגיל שנתיים בערך.

הוא מהווה הפתעה עצומה ונותן תרומה אדירה. הוא שחקן שבא לעבוד ולתת 150% ולא מעניין אותו כל השאר, לא מתעסק עם שופטים ושטויות אחרות, כל הזמן בפוקוס.

נותן האסל אדיר, הגנה, ולא מתבייש להדליק את הקהל.

מוסיף תנועה בלתי פוסקת בשני צידי המגרש, קליעה טובה משלוש וחדירה.

איזו מציאה של פיניקס!

הזרעון

הסמול שהגיע מוושינגטון במהלך עונה שעברה הוא ערס אמיתי.

הוא לא מפחד מדבר, לוחם חם מזג שלא יודע פחד.

כמו זרעון, מערכת ההפעלה שלו פשוטה וכל ייעודו אחד הוא – לעשות את הכל כדי להגיע לביצית (לסל).

עם דרייבים נחושים, הטבעות מפלצתיות וגישת don't fuck with me, הוא מכניס רוע חיובי ענק לקבוצה, האסל, אמונה עצמית, וגם נקודות.

יש לו גם יד לא רעה משלוש והוא עוד מציאה אדירה של פיניקס – הפעם כולנו הכרנו אותו וידענו את שוויו מתצוגותיו בוושינגטון – חוץ מקברניטי הקבוצה רפי-ההבנה…

ורוח הקודש

הגענו לדובדבן שבקצפת.

כשהיה בס"א היה חביב, אבל לא קיבל מקום רב בקבוצה ולא בלט.

בפיסטונס כבר הראה את שוויו, והיה חלק חשוב ברנסנס הקצר שחוותה הקבוצה בתקופה הראשונה של סטן ון-גנדי.

כבר אז התרשמתי מאוד מהלוחם האוסטרלי חסר הפשרות.

ידעתי שבוסטון קיבלה שחקן מצוין כשעבר אליה, וזה בדיוק מה שקיבלה, עד שהחליטה (בהחלטה שערורייתית!) לוותר על שירותיו.

הפייטר הגדול משנה מומנטומים וקבוצות מעצם נוכחותו על המגרש.

הוא אולי לא מבריק מבחינה טכנית, אין לו מהלכים מיוחדים בצבע (יש לו בייבי הוק לא רע), אבל ההאסל, הגישה וההגנה פשוט שווים את שוויו בזהב!

בנוסף, הוא פיתח בעונותיו בבוסטון קליעה מצוינת משלוש, הוא לא זורק הרבה אבל כשהוא זורק הוא פוגע, והוא הוכיח את זה עקבית בבוסטון, גם במאני של המאני בפלייאוף.

אז כמו קמינסקי, הוא מוסיף לפיניקס ריווח משלוש, אבל תרומתו האדירה באמת היא ברוח שהוא משרה על הקבוצה – לחימה בלתי מתפשרת, הגנה, ריבאונד, ואמונה.

קבלו את פיניקס סאנס – מ-ה-פ-ך רבותיי, והמרענן הרשמי של הליגה!

וכל הכבוד לכל הנשמות האומללות, כמו גיא וגילרי, שהצליחו לשרוד כל השנים במדבר כדי לזכות לראות את פריחתו מחדש!